צילום מסמכים – החוויה של הסטודנטים.
כל מי שהיה פעם סטודנט זוכר איך זה לעמוד שעות בתור בדרך למכונת צילום.
וכשאתה סטודנט... אז אתה תמיד עייף, ולעולם אין לך זמן. ואתה צעיר ובמיטב שנותיך.
אז הנה כמה סיפורים על דברים יפים שקרו בתור לצילום מסמכים.
יוסי: הייתי בשנה השנייה של לימודי מדעי המדינה. מצאתי את עצמי ממתין כל יום כעשרים דקות בתור לצילום מסמכים. האם הייתה לי בעייה עם זה? לא כל-כך. זה נראה לי תקין ובסדר גמור שאקדיש כל-כך הרבה זמן להמתנה. לפחות כך זה נראה לי אז. צילום מסמכים נתפס כאחת החובות
של כל סטודנט וכמו בכל דבר בחיים, גם כאן אתה מוצא את היתרונות, פתאום יש לך זמן להפליג במחשבות, לתת למידע שספגת בהרצאות האחרונות לשקוע אל תוך התודעה שלך, להתבונן קצת באנשים מסביב ולחלום. כן, צעירים חייבים לחלום, זו אחת המחויבויות הגדולות שלהם כלפי העולם.
אז מה הדבר הכי מרגש שקרה לי בדרכי לצילום מסמכים? אם כן, אתם ודאי מנחשים, זו היתה חוויה עם ניחוח רומנטי. עמדתי בתור המכור שנראה כל יום אותו דבר והיה בו משהו שהרגשי נצחי, כמו הר שבלתי ניתן לטפס עליו, כך יש בך את התחושה שלעולם לא באמת תגיע למקום הראשון ותזכה לבצע לעצמך צילום מסמכים כפי שחפצת. והאנשים עומדים שם קצת מיואשים (תמיד יהיה הניצוץ של החיוך ולש ההומור הסטודנטיאלי ותחושה של לפחות אנחנו ביחד) וכך הצטלב מבטי עם מבטה של העומדת מאחוריי. מסתבר שהיא לומדת בחוג לפילוסופיה. מסתבר שמה אנה. מסתבר שהיא גרה ממש ברחוב שלי. ממש בבניין. ממש בקומה. הופעתה הנאה, החיוך הקסום והערימה העצומה שהיא הביאה לצילם מסמכים בהחלט הרשימו אותי. אך לא העזתי. לא הצעתי דבר, רק חייכתי במבוכה והמשכתי עם השיחה. ודווקא באותם רגעים, כשרציתי שהתור יתארך לתמיד ולא אגיע למכונה וייקח עוד יובלות עד שאזכה לצילום מסמכים, דווקא אז הגיע תורי, צילמתי, חייכתי אליה והלכתי. וכעבור יומיים? אותה החוויה בדיוק. וכבעור שבוע שוב.
מה שטוב היה בתורים הנצחיים לצילום מסמכים הוא שאתה כבר רוכש שם את ההרגלים שלך, יש לך כבר חברים מהתור ואתה יודע שמחר יהיה אותו דבר – כן, בכל שגרה יש משהו מבורך, משהו שמעניק לך בטחון ויציבות וכך היה. בסופו של דגר לאחר כעשרה מפגשים בתור לצילום מסמכים ביני ובין אנה התקמנו לקפה בקפיטריה וממשם להליכה משותפת לאירוע יום הסטודנט לאחר כך סייעתי לה לשנן חומרים למבחן הבא שלה ואז כבר הקשר זרם הלאה. מלכל השנים שלי כסטודנט אזכור את החוויה של צילום מסמכים או יותר נכון את התור אליה כאחד הצדדים המוזרים אך המפתיעים של השנים בקמפוס. כן, בחלט הייתי חוזר לשם כולל לרגעים שהרגליים כבר מתעייפות.
